מפגש משוררים: שז, ורד טוהר, סער יכין – מנחה יואב איתמר
* / סער יכין (תקריא שז)
הקרב הכל למענך.
כל מראה הגש כמנחה לעצמך.
כל ריח הבער כקטורת לנשמתך.
כל טעם תן כזבח לרוחך.
כל קול העלה כעולה לנפשך.
כל תחושה, רגש ומחשבה עשה קורבן ללבך
וקרבו כל כך עד שלא יהיה כל מרחק
בינו לבינך.
שַׁחֲרִית / ורד טוהר (יקריא סער יכין)
הִלַּת אוֹר הַמִּתְפָּרֶצֶת מִבַּעַד לַסְּדָקִים
הִיא יְכָלְתּוֹ שֶׁל הָעוֹלָם
לִזְנֹחַ אֶת טִבְעוֹ
לְיַצֵּר אֶת מְקוֹמוֹת הָעֹנֶג הַנִּסְתָּרִים.
אֲפִלּוּ בַּבִּלְתִּי אֶפְשָׁרִי,
אֲפִלּוּ בְּלִבָּם
שֶׁל קְטַנֵּי אֱמוּנָה.
פה קבור השיר שסירבת ללדת היום / שז (תקריא ורד טוהר)
פה קבור השיר שסירבְתְ ללדת היום.
עוּבָּר מעוּוָר קְצוּץ ידיו ורגליו. מה קרה לָך.
זה מה שרציתְ. אל תעני לנו. אל תגידי
מִלה. שִמרי את רגשי האשמה שלךְ
לַהתעבּרוּת הבאה.
מדממת כמו זונה פצועה לאחר הפלה יזוּמה.
מה קרה לך. מה קרה. אל תביטי לשמיים.
שם אין תשובה. תביטי למטה. תראי את
האדמה התחוחה. אפילו ציוּן שֵם אין
על קֶבֶר העוּבָּר. לא הבֵּן של שֶז.
לא הנכד של
אברהם
היה יכול לבנות לַתינוק לוּל ועריסה.
עם עצים. עם דבק. עם פטיש.
היית מטיילת איתו. חוצָה בזהירות את הכביש.
מפזמת לו ניגון בֵּית-אבא עתיק.
טפשה שכמוך. פשקי את רגלייך.
בשם אלוהייך אנו באים אלייך.
אל תתנגדי. תני לנו עד הסוף.
ייוולד לנו שיר חכם ומתוק.
יַתְמוּת / ורד טוהר
כְּבָר לֹא מְנַסָּה לְהַסְבִּיר, לְתַוֵּךְ, לְהַשְׁפִּיעַ
הַכֹּל אִבֵּד מַשְׁמָעוּת.
הַזִּכָּרוֹן פָּרַח לַנֶּצַח
כְּמוֹ הַבָּלוֹן שֶׁקָּנִית לִי בַּפַּארְק
כְּמוֹ הַטִּיסָה שֶׁאִחַרְנוּ
הַמַּבָּט מְזֻגָּג
הָרַעַד קַל
הַשָּׂפָה שְׁמוּטָה.
אִמָּא
אֵיפֹה אַתְּ עַכְשָׁיו אִמָּא
מָה יִהְיֶה אִמָּא
אֵיךְ זֶה מַרְגִּישׁ
לָלֶכֶת לְאִבּוּד בַּזְּמַן
לְשׁוֹטֵט בָּאֵינְסוֹף
לָדַעַת שֶׁזֶּה הָיָה רַק בִּקּוּר קְצַרְצַר
בְּמַמְלֶכֶת הַמַּחֲשָׁבוֹת הַסְּדוּרוֹת
כל הלילה בכיתי / זלדה (תקריא שז)
כָּל הַלַּיְלָה בָּכִיתִי
רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם
אוּלַי יֵשׁ מָוֶת שֶׁאֵין בּוֹ
אַלִּימוּת
מָוֶת שֶׁדּוֹמֶה לְפֶרַח.
כָּל הַלַּיְלָה הִפַּלְתִּי תַחֲנוּנִי
אֲפִלּוּ אֲנִי עָפָר
תִּהְיֶה בִּי מְנוּחָה
לְהַבִּיט אֶל גָּבְהֵי שָׁמַיִם
וְעוֹד וְעוֹד וְעוֹד
לְהִפָּרֵד מִיָּפְיָם,
כָּל הַלַּיְלָה חָשַׁבְתִּי
בְּרִיּוֹת רַבּוֹת גָּרוֹת
בְּחָזִי הַכּוֹאֵב
וְסִפּוּרִים שׁוֹנִים,
צָרִיךְ לְהַדְלִיק נֵר
וּלְהַבִּיט עֲלֵיהֶם
בְּטֶרֶם אִישַׁן הַמָּוֶת.
ואז פרשׁ / שז
לזכרו של מוֹפִּי שלי
ואז פָּרַשׁ.
קודם לכן חרשׁ את שׂדות החיים היטב,
הפיק הנאה מכל תלם, לעס היטב כל שיבולת
בשיניו המחודדות. השמש נבראה רק עבורו, והוא ידע.
קודם תגידי לו מלה של אהבה, כי הוא כבר
פָּרַש, אל תתביישי, אני אהבתי, הוא אהב, מעולם,
אפילו לרגע אחד, לא הייתָ לי נחש, אהוב אהוב שכמותך,
ולא יהיה אחד כמוךָ, געגוע עם פּוֹנפּוֹן כּחלחל, הביטי
הביטי היטב, הביטי היטב בכל מה שנשאר.
כי הוא כבר עָבַר. עָבַר.
מופי נפטר ב13 באוקטובר 2014, חבוק בזרועותיי. לזלדה שכתבה באחד משיריה "אולי יש מוות שאין בו אלימות / מוות שדומה לפרח" השבתי: "יש, זלדה, יש מוות שאין בו אלימות."
* / סער יכין
וגם אם הייתי קופץ בבוקר ההוא,
עדיין הכל היה רק
חסד, אהבה ואושר.
גם אם היו מתנפצות עצמותי
ורקמותי נקרעות
ודם נשפך ומוח ניתז, עדיין
יופי-שום-דבר-חוץ-מ
אושר, אהבה והחסד שאינו בוחל בדבר
לא בלב שתעה,
לא בנפש שנואשה,
לא בגוף שכשל,
שאינו בוחל אפילו בי.
אפילו מלאכים נושרים / שז
זאת בעיה עם מלאכים ששוכחים לשַמֵן את הכנפיים באופן יומיומי
שלא עושים טיפול עשרת אלפים בְּמוסך של מלאכים
ולא עושים טסט בַּמועד.
כי מה לעשות שאפילו לְמלאכים מתקלקלות הכנפיים
שאפילו הם נושְרים.
עַל סַף בַּיִת / ורד טוהר
אֲנִי יוֹדַעַת.
הִגִּיעַ זְמַנִּי לְפָרֵק אֶת בֵּית הָאָדוֹן.
כְּלֵי הָאָדוֹן אֶצְלִי,
רָכַשְׁתִּי אוֹתָם בְּמַאֲמָץ רַב.
אֲנִי שׁוֹמֶרֶת עֲלֵיהֶם בְּשֶׁבַע עֵינַיִם,
מַמְתִּינָה לִשְׁעַת כֹּשֶׁר.
כָּכָה לִמְּדוּ אוֹתִי: הָאָדוֹן נָתַן וְהָאָדוֹן לָקַח.
אֲנִי יוֹדַעַת.
גַּם הָאָדוֹן יוֹדֵעַ.
אֲנַחְנוּ מִתְגּוֹשְׁשִׁים כְּבָר שָׁנִים לְלֹא הַכְרָעָה.
הִתְמַכַּרְנוּ לַמַּגָּע הַקָּרוֹב
לְרֵיחַ הַזֵּעָה. לָרָעָב בָּעֵינַיִם.
אֵיבָה הֲדָדִית הִיא הַר גַּעַשׁ שֶׁל אַדְרֵנָלִין.
הִיא סוּג מְיֻחָד שֶׁל גִּילְטִי פְּלֵזֵ'ר.
אֲנִי יוֹדַעַת.
אֵין לָךְ דָּבָר בָּעוֹלָם / ורד טוהר
הַמָּקוֹם שֶׁלִּי הוּא כּוֹאֵב וְסָדוּק
וּמַפְרִישׁ מֻגְלָה בִּסְדִירוּת מַרְשִׁימָה.
הַמָּקוֹם שֶׁלִּי הוּא בֵּית מִטְבָּחַיִם, שְׂדֵה קְרָב.
אֲנִי חַיָּה עַל זְמַן שְׁאוֹל.
יְגוֹנִי בִּמְקוֹמוֹ מֻנָּח.
שׁוֹטַטְתִּי שָׁנִים סַהֲרוּרִית,
חָשַׁבְתִּי שֶׁמָּצָאתִי מָקוֹם
זו הָיְתָה, כַּמּוּבָן, אַשְׁלָיָה יַלְדוּתִית.
מִכָּל מָקוֹם
הַמָּקוֹם יְשַׁלֵּם,
הַמָּקוֹם יְרַחֵם,
הַמָּקוֹם יְנַחֵם.
הַלֹּא יָדוּעַ:
אֵין לָךְ דָּבָר בָּעוֹלָם שֶׁאֵין לוֹ מָקוֹם.
הלו, היר / שז
הלו היר
הלו היר
אלוהים שלא בקיר
שלא בתקרה
שלא בשום מקום בעיר
שלא בבית הקפה השכונתי
לא בבית המרקחת בכדורים
לא על חוף הים ולא
בנמרים שבספארי אלוהים אלוהים
הלו היר
הלו היר
שומע
קים א הר
לאמתך
נא למהר
כי אין להט כלהטה
לפגוש אותך לפגוש אותך
לשמוע את קולך כמו אז בלי קול
על המדרגות ילדה לבדה
בלי שהייתי צועקת
הלו היר
הלו היר
אתה היית בא
ולמה תמנע עצמך ממני עכשיו
קים א הר ומהר כמו שדודה פרישמן
הייתה אומרת כאשר
ארוחת הצהריים הדלוחה שהכינה
ההבילה על השולחן
עם העוף המסכן
שמזמן כבר לא היה כאן
ולפני כן קירקר
הלו היר
הלו היר
אדוני
אלוהים מרחם על ילדי הגן / יהודה עמיחי (לחן: גידי קורן, שירה: האחים והאחיות)
אֱלֹהִים מְרַחֵם עַל יַלְדֵי הַגַּן
פָּחוֹת מִזֶּה עַל יַלְדֵי בֵּית הַסֵּפֶר
וְעַל הַגְּדוֹלִים לֹא יְרַחֵם עוֹד
יַשְׁאִירֵם לְבַדָּם
וְלִפְעָמִים יִצְטָרְכוּ לִזְחֹל עַל אַרְבַּע
בַּחוֹל הַלּוֹהֵט כְּדֵי לְהַגִּיעַ
אֶל תַּחֲנַת הָאִסּוּף
וְהֵם שׁוֹתְתֵי דָּם.
אוּלַי עַל הָאוֹהֲבִים בֶּאֱמֶת
יִתֵּן רַחֲמִים וְיָחוּס וְיָצֵל
כְּאִילָן עַל הַיָּשֵׁן בַּסַּפְסָל
שֶׁבַּשְּׂדֵרָה הַצִּבּוּרִית.
אוּלַי לָהֶם גַּם אֲנַחְנוּ נוֹצִיא
אֶת מַטְבְּעוֹת הַחֶסֶד הָאַחֲרוֹנוֹת
שֶׁהוֹרִישָׁה לָנוּ אִמָּא,
כְּדֵי שֶׁאָשְׁרָם יָגֵן עָלֵינוּ
עַכְשָׁו וּבַיָּמִים הָאֲחֵרִים.
* / ענת קרמין (יקריא סער יכין)
אצלי הכל בסדק פעור
ענודה לי בחן על הצוואר
שרשרת
עשויה מחרוזים של אהבה ומוות
חרוז אהבה
חרוז מוות
חרוז אהבה
בסדק פעור בבית קפה בחוץ
משקפי שמש
מזוגגות בעיוורון עם ציפוי של פתיחות
שכבת עיוורון
שכבת פתיחות
שכבה של עיוורון
בסדק גמור במעטפת
בחום
בקיץ
החום יוצא לי מהאוזנייים
בליטוף
רכינה, זיכרון של
חלום על בית אבלים
אני בית אבלים שגוהר רוכן
אני מטאפורה לאני הגדול למדינה
דימוי ל ה אדם
אני על התפר בין
חרוזי האהבה והמוות
* / סער יכין
מה אתה יודע
אחרי שאתה לומד
שאתה לא יודע כלום?
יש דקירה בשוק.
יש נימול ביד.
יש דאגה בנשימה.
יש בדידות במיטה.
יש צער בלב ויש לב בדקירה
ויש תשומת לב בנימול ובדאגה יש קבלה
ובבדידות יש שלווה ובצער יש לב.
ובלב יש אהבה שדוקרת וכואבת
שדואגת ומקבלת
שמאושרת
שמלמדת הכל
שיודעת כלום.
לאהבתי, כשתשכים / יאיר הורביץ (תקריא ורד טוהר)
שָׁקֵט שָׁקֵט הָעֶרֶב עוֹבֵר
בָּעֵץ וּבַלֵּב. הָאֲדָמָה,
פָּנִים מַפְקִירָה לְבִרְכַּת שָׁמַיִם וְהָרוּחַ
בַּהֲפִיחוֹ צִנָּה יְפַזֵּר
אֶת הַקֶּסֶם הַמַּאֲפִיר בַּעֲלֵי שַׁלֶּכֶת וִיבַשֵּׂר
לִזְרָעִים מְיַחֲלִים אֶת בּוֹא
הַמַּיִם בְּשָׁרָשִים צְמֵאִים. שָׁקֵט
שָׁקֵט בְּאַהֲבָתִי. שׁוּבִי
שׁוּבִי לְקִסְמֵךְ אַהֲבָתִי, שׁוּבִי
נְסוּכָה פְּנֵי מַלְאָכִים, פְּנֵי מַלְאָכִים אַהֲבָה לִי,
נַחִים עַל אִיִּים מַלְאָכִים וְאוֹר
פְּרָחִים נִפְקַח מְהַלְכִים, בְּעֶדְנָתָם שָׁטִים
עַל יַמִּים, נֶעְלָמִים,
וְרַק הַלֵּב בּוֹדֶה קִנְאָתָם בַּמַּלְאָכִים הַנָּחִים
עַל אִיִּים, בָּאִיִּים עֶרֶב
עוֹבֵר שָׁקֵט שָׁקֵט. הָאֲדָמָה,
פָּנִים מַפְקִירָה וּמַשַּׁב רוּחוֹת
יְצַנֵּן בַּאֲוִיר צָלוּל לְאַהֲבָתִי,
כְּשֶׁתַּשְׁכִּים.
מתוך: גורל הגן, הקיבוץ המאוחד, 1989
* / סער יכין
את נפקחת אחריי
כהרף עין-אחר-עין,
שתי בועות עולות בכלום
לנשוק קרום ועצמיות.
ובתום הפעפוע,
כשנפרח כזוג שפתיים
אם תנצי לשלומי, אשיב
(מתוך המימיות
הריקה והשקטה,
המתוקה כזוג עינייך
המלוחה כדמעותיי,
הפועמת לב-אל-לב):
"כרגיל, אותה שגרה –
חסד, יופי, אהבה...
שום דבר לכתוב עליו."
אֲהָבוֹת שֶׁאֵינָן בִּזְמַנָּן / ורד טוהר
אָמַרְתָּ שֶׁאַתָּה פּוֹחֵד לַעֲזֹב
שֶׁאֵין לְךָ תּוֹחֶלֶת
שֶׁעוֹלָמְךָ רֵיק.
שָׁתַקְתִּי.
לֹא הָיְתָה לִי סִבָּה לְפַקְפֵּק.
אַחַר כָּךְ
הִתְגַּבַּרְתָּ עַל הַפַּחַד
הַדְּבָרִים בָּאוּ עַל פִּתְרוֹנָם
הָרֵיק הִתְמַלֵּא
רָחוֹק מִמֶּנִּי.
דַּע, כִּי אֵין בְּכָךְ כְּלוּם.
בְּעוֹלָמִי עוֹלָם כְּמִנְהָגוֹ נוֹהֵג
וְדָבָר שֶׁאֵינוֹ מִתְפָּרֵשׁ בִּמְקוֹמוֹ מִתְפָּרֵשׁ בִּמְקוֹם אַחֵר
וְעַד שֶׁלֹּא תִּיבַשְׁנָה קְלִפּוֹת הָאֵימָה
אַמְשִׁיךְ לְחַפֵּשׂ
אֶת נִצָּנֵי הַסּוֹד הַקְּמֵלִים
שֶׁל אֲהָבוֹת שֶׁאֵינָן בִּזְמַנָּן.
הגבירה הלבנה מקנאה / שז
הגבירה הלבנה מקנאה בשיפחתה הכושית
לשיפחה הכושית יש אהבה
יש לה דוד תום שחור גדול ומכוער
שכרוך אחריה על רגליה על ידיה על פניה על כל אבריה בכל הזדמנות אפשרית
אפילו דודה כלויה יש כושי אחד שמסתכל בה דרך חלון המטבח שפוף על מקלו
ומשתעל מוציא מררתו על המדרכה עליה משתוקקת הגבירה הלבנה
ליפול
לשכב
המדרכה הזאת תאסוף אותה תלטף אותה תיגע בה
בכל כוח אצבעותיה הקרות הגבירה הלבנה לעולם לא תהיה יותר לבדה
אחר כך יקברו אותה מתחת למדרכה ומלמעלה
המדרכה תשיר לה שירי אהבה
נצח תשכב שם הגבירה הלבנה
תולעים לא יציקו לה
העפר בנחיריה לא יטריד את שלוותה
ואין לקנא עוד בשפחות הכושיות אחרי הכול הן רק
ניגרז זונות
* / סער יכין
חלמתי שנישקתי את אהובתי, ובאותו הלילה
חלמתי גם שזיינתי אחת שאינה אהובתי.
בחלום, אולי נשיקה יש בה יותר אהבה מזיון,
ומחוץ לחלום אולי נשיקה יש בה יותר אהבה מזיון גם.
ככה או ככה, על הזיון אני מוותר.
את הנשיקה אני רוצה.
ככה או ככה, על הנשיקה אני מוותר גם.
וזיון זו אולי מילה לא נעימה,
אבל היא מצביעה על משהו נעים.
ואם מישהו מצביע לך על הירח, אומרים,
אל תסתכל על האצבע המורה.
ואם מישהו מצביע לך על זיון, אני אומר,
אתה בטוח לא תסתכל על האצבע המורה.
ואגב הירח, וזה בעצם מה שחשוב פה עכשיו –
הערב, הירח, בחלוני,
כתום ונטוי מטה, מוכוון אופק
כמו אהבה שנחושה לבצע קמיקאזה.
אבל אהבה –
ויודע זאת החלון ויודעת האצבע המורה ויודע החלום
ואפילו אני יודע –
אהבה לא יכולה להתרסק
יותר ממה שירח יכול לפגוע באופק.
* / סער יכין (תקריא ורד טוהר)
להתפשט זה לספר איך העירום
פורט את כל מלבושי הנפש השקופה.
לספר ליופיה המתערטל כמה מרהיב הכאב.
הוא מנץ נוצות זריחה וניצת שקיעה
בניצוצן נצבעות עינייך. והבדידות
עדינה כתחרה ואיומה כנדגלות ורכה כמשי.
והתשוקה כאלף שמשות.
וכל ספירת המלאי הזו
של מלתחת הלב הצלול
רוקמת אגדה יפיופית.
ועכשיו יפה, פשטי לי,
מה הסיפור הגדול בלספר מה את מספרת?
אני רואה הכל חשוף וצח.
אני רואה
אהבה עוטה גלימת אהבה,
עטורת כתר אהבה
שמשובץ יהלומי אהבה מזהרים וברקם אהבה.
בּוֹא הַיּוֹרֶה / ורד טוהר
אֲנִי מִצְטַעֶרֶת. הַכְּתִיבָה מְשַׁחְרֶרֶת.
הַמְּעַרְבֹּלֶת הַגְּדוֹלָה עוֹד תִּסּוֹג.
כְּשֶׁזֶּה יִקְרֶה,
הָעֹל יַתְחִיל לְהִתְרוֹפֵף.
מַחֲנַק הַהֶבֶל יִתְפּוֹגֵג כְּלֹא הָיָה.
כְּשֶׁתָּבִינִי שֶׁאַתְּ חָפְשִׁיָּיֽה
יָחֵלּוּ הַמִּילִים לִבְקֹעַ אֶת דַּרְכָּן בְּמַעֲלֵה הַתּוֹדָעָה.
יִהְיֶה זֶה יוֹם רִאשׁוֹן שֶׁל גֶּשֶׁם
שֶׁיְּלַטֵּף אֶת הָאָבָק מֵעַל שִׂיחֵי לַנְטֶנָה תְּשׁוּשֵׁי נֶפֶשׁ
שֶׁכִּמְעַט קָמְלוּ בְּקַיִץ הַמִּדְבָּר הַנּוֹרָא.
אַתְּ תִּתְבּוֹנְנִי בַּפֶּלֶא.
בְּאוֹתוֹ רֶגַע תֵּדְעִי.
קריאה להפלגה / סער יכין
מַכָּה קַלָּה בָּעֹגֶן, וְהוֹפּ! אֲנִי שָׁט.
אֲנִי חוֹתֵר לְאָנְשֶׁהוּ. אֲנִי חוֹתֵר לְמַשֶּׁהוּ.
אֲנִי חוֹתֵר וְחוֹתֵר וְחוֹתֵר – וְהִנֵּה אָנְשֶׁהוּ!
הִנֵּה אוֹקְיָנוֹס שֶׁל מַשֶּׁהוּ!
נִרְאֶה לִי מָקוֹם טוֹב לִטְבֹּל וּלְהָצִיף קָדְקוֹד,
מָקוֹם טוֹב לְיַסֵּד בּוֹ אֶת אִיֵּי גָלַפָּגוֹס שֶׁל הַנֶּפֶשׁ.
מַיִם נִקְוִים וְנִגְלֶה אַרְכִיפֵּלָג הוֹמֶה
רַעֲיוֹנוֹת אִטִּיִּים כְּצַב יַבָּשָׁה וּמְגֻחָכִים כְּמוֹ דּוֹדוֹ,
הֶגְיוֹנוֹת טַזְמָנִיִּים וּמַסְקָנוֹת לֵמוּרִיּוֹת,
מִבְנֵי נֶפֶשׁ עֲדִינִים, רַבְגּוֹנִיִּים וּפַטְפְּטָנִים כְּמוֹ תֻּכִּי.
אִיִּים נוֹצָרִים לֹא מִכּוֹחַ טֶקְטוֹנִיקָה אוֹ מַגְמָטִיקָה
אוֹ בְּאֶצְבַּע אֵל, אֶלָּא
אִיִּים נֶחְלָמִים בְּסַחַף מַעֲמַקִּים.
אִיִּים מִתְעַרְטְלִים מִמַּעֲמַקִּים.
בְּגָלַפָּגוֹסִי, זַרְזִיפִים אֵבוֹלוּצְיוֹנִיִּים
מַעְפִּילִים לִפְסָגוֹת נִשְׂגָּבוֹת
וּמִתְרַסְּקִים בְּמַפְּלֵי עֲנָק וְזוֹרְמִים לַיָּם.
שָׁם בַּחוֹף, כָּל גַּרְגִּיר חוֹל הוּא מִכְתָּב בְּבַקְבּוּק
שֶׁאֲנִי מִתְעַצֵּל לִשְׁלֹחַ.
כָּאן בַּחוֹף, עַל כָּל גַּרְגִּיר כָּתַבְתִּי לִי עֹגֶן.
מֵאֲחוֹרֵי הַשָּׁעַר / חיים נחמן ביאליק (לחן: אבנר קנר, שירה: אריק איינשטיין)
בַּת-יוֹנִים הוֹמִיָּה,
בַּת-יוֹנִים בְּהִירָה,
נָחַתְנִי בַיָּם
עַל כַּנְפֵי הַסִּירָה
וַתּוֹלִיכֵנִי
לְאֶרֶץ הַבְּחִירָה.
הוֹי, אִמְרוּ, הַגַּלִּים,
הַדָּגִים בַּמְּצוּלָה,
אֵיךְ אָבֹא בְּשַׁעֲרֵי
אֶרֶץ הַסְּגֻלָּה,
וּמַפְתְּחִי שָׁבוּר,
וְהַדֶּלֶת נְעוּלָה?
אֵין קוֹל וְאֵין עוֹנֶה –
וְיוֹנָה עִם נָעַר
עֲדַיִן מִתְדַּפְּקִים
עַל דֶּלֶת הַשָּׁעַר
הארץ המובטחת / שז
הִנֵּה הִגַּעְתִּי אֶל הָאָרֶץ הַמֻּבְטַחַת:
הָרֵי אַשְׁפָּה בִּרְחוֹבוֹתֶיהָ
וְסִרָחוֹן בִּנְחָלֶיהָ.
הִנֵּה הִגַּעְתִּי אֶל הָאָרֶץ הַמֻּבְטַחַת
וַאֲנִי מֵת.
תַּרְגִּילֵי נְשִׁימָה / ורד טוהר
מִשְׁקְפֵי קְרִיאָה מֻנָּחִים עַל
סֵפֶר פָּתוּחַ עַל
יָרֵךְ חֲשׂוּפָה
רֶגֶל עַל רֶגֶל עַל
שֻׁלְחָן נָמוּךְ
בְּפִנַּת הַקָּפֶה שֶׁל
הַמַּחְלָקָה הַגֵּרִיאַטְרִית.
צוֹפָה בִּסְוֵוטָה מַעֲבִירָה בִּמְסִירוּת
שֶׁלֶד חַי שֶׁל אִשָּׁה
מִכִּסֵּא לְמִטָּה
שֶׁפַּעַם קָרְאָה סְפָרִים
רֶגֶל עַל רֶגֶל
מִשְׁקְפֵי קְרִיאָה עַל
יָרֵךְ
סֵפֶר עַל רֶגֶל
רֶגֶל בַּכִּסֵּא רֶגֶל בַּמִּטָּה
שְׁתֵּי רַגְלַיִם בַּמִּטָּה
חוֹזֶרֶת לִנְשֹׁם
הנשמה / שז (יקריא סער יכין)
הנשמה
מפחדת עכשיו
שאולי אין נשמה
שיש רק הגוף הסובל הזה
ואחריו חושך
דממה
הנשמה מפחדת
שאין אלהים ואין מי
שיאסוף אותה באהבה
הנשמה היא כמו ילדה קטנה
לפני שאבא הצליף בה לראשונה
היא שלוה ומאושרת
היא לא קימת
אבל בכל זאת היא מיללת בקול
רם כל כך עד ששומעים אותה כל הדרך
מאוקיינוס הנשמות ועד הזבל
כאן
שְׁתֵּי וַרְיַאצְיוֹת עַל סִיזִיפוּס וְסֶלַע / ורד טוהר (תקריא שז)
א.
סִיזִיפוּס זְקֵנָה עַכְשָׁיו.
כְּבָר אַלְפַּיִם וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה
הִיא מִתְיַצֶּבֶת עִם שַׁחַר בַּדַּיְקָנוּת בָּעֶמְדָּה.
קְצוֹת עֵינֶיהָ מְצֻמְצָמִים, שְׂפָתֶיהָ מְחֹרָצוֹת שְׂפָתוֹן כֵּהֶה מִדַּי.
שְׁרִירִי הַיָּדַיִם עוֹדָם חֲזָקִים (מַדְרִיכַת הַפִּילָאטִיס מְרֻצָּה)
הַגַּב קְצָת כּוֹאֵב, הַכְּתֵפָיִם נֻקְשׁוֹת.
וְרִידִים כְּחֻלִּים מִתְפַּצְּלִים מִתּוֹךְ נַעֲלַיִם אוֹרְתּוֹפֵּדִיּוֹת
קְרֶם הֲזָנָה קְרֶם הֲגַנָּה קְרֶם צַוַּאר קְרֶם עֵינַיִם קְרֶם יָדַיִם
בַּקְבּוּק מַיִם, אַרְנָק מִתְפַּקֵּעַ מִכַּרְטִיסִי פְּלַסְטִיק, סֶלוֹלָרי חָדָשׁ.
בּוֹא סֶלַע יוֹצְאִים.
בָּעֶרֶב
כְּשֶׁנַּגִּיעַ לַמַּעֲלָה
נִתְבּוֹנֵן יַחַד בְּאַדְווֹת הַחֶסֶד הָאַחֲרוֹנוֹת שֶׁל הַיּוֹם
הַמְּבַשְּׂרוֹת עַל בּוֹא הַשֶּׁקֶט הַגָּדוֹל.
אַחַר כָּךְ נִתְגַּלְגֵּל בַּמִּדְרוֹן
שֶׁיִּקַּח אֶת שְׁנֵינוּ בַּחֲזָרָה
אֶל כָּרֵי הַדֶּשֶׁא
שֶׁל
בְּרֵאשִׁית.
ב.
כְּשֶׁהֵם מַגִּיעִים אֶל רֹאשׁ הַצּוּק
הִיא מְיַצֶּבֶת אֶת הַסֶּלַע,
מְלַטֶּפֶת אוֹתוֹ קַלּוֹת בְּהֶסֵּחַ דַּעַת.
בְּכָל זֹאת,
כָּל כָּךְ הַרְבֵּה שָׁנִים הֵם יַחַד
נוֹשְׂאִים בְּעֹל הָעֹנֶשׁ הַנּוֹרָא.
הַסֶּלַע רָגִיל לִשְׁתֹּק.
הִיא מְדַבֶּרֶת כָּל הַדֶּרֶךְ.
יוֹדַעַת שֶׁהוּא מֵבִין.
בַּלֵּילוֹת צִבְעוֹ מִתְכַּהֶה עוֹד יוֹתֵר
אֶל מוּל אֹדֶם הַשָּׁמַיִם הָאַדִּירִים.
הֵם יוֹשְׁבִים לְמַעְלָה,
הַסֶּלַע נוֹתֵן לסִיזִיפוּס לְהִשָּׁעֵן עָלָיו, לְהַסְדִּיר נְשִׁימָה
לְנַדֵּף אֶת הַזֵּעָה.
כְּשֶׁהָרוּחַ בּוֹדֵק בִּמְעוּפוֹ אֶת גּוּפָם הַמִּזְדַּקֵּן
הִיא יוֹדַעַת:
הָאֵלִים כְּבָר מִזְּמַן שָׁכְחוּ אוֹתָם.
הָעֹנֶשׁ פָּג תֹּקֶף, אִישׁ אֵינוֹ מַשְׁגִּיחַ.
הָעוֹלָם הִשְׁתַּנָּה.
אֲבָל אֵין לָהּ מַמָּשׁ לְאָן לָלֶכֶת מִפֹּה.
וְהַסֶּלַע, מָה יְהֵא עָלָיו?
כמו אלוהים / שז
והם יגידו שהיא לא הייתה או שהיא כן הייתה מאיפה להם לדעת בעצם
אולי הם מציצים מבעד לחרכים אולי הם יודעים הכול כמו אלוהים
היא לא יודעת באמת שהיא לא יודעת
והיא מבטיה מבעד לשלבי התריסים
כמו הייתה נושפת עשן של סיגריה
אבל היא לעולם לא תעשן שוב
גם זאת הם יודעים
הכול הם יודעים
כמו אלוהים
היא חושדת שיש מצלמה שמצלמת אותה
זה הם שמצלמים? היא לא יודעת
זה מאוד רחוק זה ליד הכוכבים
לא אלה שנוצצים אלה הכחולים
שאלזה לא ידעה לשיר עליהם
מעולם
אבל היא עוד תלכוד אותם במבטי עיניה התוהות
כמו שצייד צד ארנבות אומללות מאיפה
היא יודעת קשה לדעת אולי היא קצת
כמו אלוהים
אחת שירה / סער יכין
אַחַת הִיא לִי
שִׁירָה טוֹבָה / שִׁירָה רָעָה.
אַחַת הִיא לִי שִׁירָה.
טוֹבָה הִיא לְאֶחָד
שֶׁיִּכְתְּבָהּ, טוֹבָה גַּם לְאַחַת
שֶׁבָּהּ תִּקְרָא: אַחַת שֶׁלִּי
לְמֶשֶׁךְ שִׁיר אֶחָד; רֵעָה
לְעֵת שִׁירָה; אָחוֹת וְהִיא שִׁירָה.
(עַד תִּקָּרֶה אוֹתָהּ אַחַת וּבָהּ תִּקְרָא,
עַד אָז זֶה שְׁנֵינוּ בְּאוֹתָהּ סִירָה.
אַךְ אָז: נִהְיֶה שִׁירָה אַחַת גְּדוֹלָה,
נִהְיֶה הַיָּם.)
גִּלּוּי דַּעַת / ורד טוהר
יָצָאתִי מִדַּעְתִּי.
תֵּכֶף אָשׁוּב.
הָלַכְתִּי לתוּר אַחַר חֶסֶד אַחֵר.
כְּשֶׁדַּעְתִּי אֵינָהּ אִתִּי
אֲנִי פּוֹרֶמֶת אֶת מֵיתְרֵי הַהִגָּיוֹן
וּמִתְבּוֹנֶנֶת מִבַּעֲדָם
עַל תִּינֹקֶת מְחַיֶּכֶת, עַל עַנְנֵי חֹרֶף.
רָצָה יְחֵפָה עַל דֶּשֶׁא,
שׁוֹכֶבֶת עַל צוּק בִּשְׁקִיעָה, רוּחַ בִּשֵׂעָרִי.
יוֹצֶרֶת שֶׁפַע מִסֵּדֶר חָדָשׁ.
בְּעוֹד דַּקָּה אֶדָּרֵשׁ בַּחֲזָרָה
אֶל הַטִּעוּן הַלּוֹגִי הַנוּקְשׁה
הַמַּכְתִּיב אֶת יוֹמִי.
מצהר הגאווה / סער יכין
הֶחָלָל גֵּאֶה, רְאֵה:
טַוָּסִיּוּת הָעַרְפִלִּיּוֹת,
תִּלְהֹבֶת הַשְּׁמָשׁוֹת,
מוּזָרוּת הַשְּׁבִיטִים,
רַוָּקוּת הַיְּקוּם.
כָּל כּוֹכָב דִּגְלוֹ עָלָיו גַּאֲוָה,
כָּל הַמְּאוֹרוֹת בִּסְפֶּקְטְרוֹגְרַפְיָה מַרְהִיבָה,
אַחֲוַת הָרָקִיעַ מְאוֹתֶתֶת הַצְהָרָה:
הַיְּקוּם אַנְדְּרוֹגִינוֹס אָ־רוֹמַנְטִי, הוּא
דֹּב טְרִיגֶ'נְדֵּרִי אָ־מִינִי. הַיְּקוּם
פַּן־סֶקְסוּאָל קִיצוֹנִי, הוּא
לֶסְבִּית לִיפְּסְטִיק, פּוֹלִיאָמוֹרִי טְרַנְסְמִגְדָּרִי. הַיְּקוּם
אַנְדְּרוֹפִיל גִּ'ינוֹפִיל, הוּא
אוֹטוֹסֶקְסוּאָל בִּלְתִּי־בִּלְעָדִי.
כִּי הַמֶּרְחָב אִינְטֶרְסֵקְס,
כִּי הַזְּמַן יְדִיד הַקְּהִלָּה,
כִּי הָאֵנֶרְגִּיָּה זוֹרֶמֶת,
כִּי הַחֹמֶר בָּעִנְיָן.
וְזוֹ הַהַצְהָרָה וְזוֹ הַגַּאֲוָה וְזֶהוּ יְקוּמְךָ.
עַד כָּאן עַל הַמִּגְדָּר שֶׁל הַיְּקוּם
מֵאֵת הַמִּנְשָׁר שֶׁל הַיְּקוּם.
הֲתִרְצֶה גַּם אַתָּה לִנְשֹׁר, לְהִתְמַסֵּר, לְהִתְמַנְשֵׁר?
אוֹ, הַרְשֵׁה לִי לִשְׁאֹל כָּךְ:
כְּשֶׁהַיְּקוּם יֵצֵא מֵהָאָרוֹן,
הַאִם תֵּצֵא אַחֲרָיו
אוֹ שֶׁתִּסְתַּפֵּק בַּמָּקוֹם שֶׁהִתְפַּנָּה
לִתְלוֹת אֶת חֲלִיפָתְךָ הַחֲדָשָׁה?
נעזוב הכול / שז
נעזוב הכול, נכון?
נלך אל מעבר לעיגול החרדה הכתום
המסנוור את עינינו ושולח חיצי קשת חדים
ממרכז בטננו אל כל אברינו. נתגורר בראש הר,
נכון? ויהיה לנו טוב, נכון? נשיר שירים המון, נכון?
נחולל עם גמדי-שלכת ועם פיות-זהב, נכון? בנקיקים
גלויים לעינינו ילגמו איילות שבריריות מים זכים, נכון?
יהיה רק טוב, נכון? לעולם לא נזכור למה ברחנו אל ראש ההר
ומה השארנו מאחור, נכון? אף פעם לא יבוא הזיכרון, נכון? אפילו
לא צל-צלו, נכון? ונכרע לצד האיילות, נכון? ונלגום, ונלגום, ונלגום
שוב את מסתובבת לך / חדוה הרכבי (לחן: נחום היימן, שירה: חני לבנה)
שוב את מסתובבת לך כרוח רפאים
בערפל שלך
שוב צללים של הכרה
צפים בבת אחת על המראה
מישהו רוקד ריקוד של מישהו אחר
ריקוד או הזיה
הריקוד באור האור מעבר לחומה
זה רק נדמה זה רק נדמה זה רק
נדמה מלאך סורק את שערך
עוטף אותך פתאום בסדינים
אלף כוכבים מתקהלים סביבך
זה רק נדמה, זה רק נדמה, זה רק נדמה
נדמה מלאך סורק את שערך
עוטף אותך פתאום בסדינים
אלף כוכבים מתקהלים סביבך
זה רק נדמה
אלף כוכבים מתקהלים סביבך
כמו אז לפני הרבה שנים
אור קורן מאלוהים
ואת לא מקשיבה, לא מקשיבה
הם שסחטו ממך כל מה שהם רוצים
שמחיכים עכשיו
פתע יסתכלו לאן את רצה יחפה
זה רק נדמה, זה רק נדמה, זה רק...