מפגש משוררים: ללי ציפי מיכאלי  מאיה הובני רוני סומק

​

נקמת הילד המגמגם /רוני סומק (מקריאה: מאיה הובני)

 

הַיּוֹם אֲנִי מְדַבֵּר לְזֵכֶר הַמִּלִּים שֶׁפַּעַם נִתְקְעוּ לִי

בַּפֶּה.

לְזֵכֶר גַּלְגַלֵּי הַשִּׁנַּיִם שֶׁפּוֹרְרוּ הֲבָרוֹת

מִתַּחַת לַלָּשׁוֹן וְהֵרִיחוּ אֶת אֲבַק הַשְּׂרֵפוֹת

בָּרֶוַח בֵּין הַלֹּעַ לַשְּׂפָתַיִם הַחֲשׁוּכוֹת.

חָלַמְתִּי אָז לְהַבְרִיחַ אֶת הַמִּלִּים שֶׁנֶּאֶרְזוּ כִּסְחוֹרוֹת גְּנוּבוֹת

בְּמַחְסְנֵי הַפֶּה,

לִקְרֹעַ אֲרִיזוֹת הַקַּרְטוֹן וְלִשְׁלֹף אֶת

צַעֲצוּעֵי האל"ף-בי"ת.

הַמּוֹרָה הָיְתָה מַנִּיחָה יָד עַל כְּתֵפִי וּמְסַפֶּרֶת שֶׁגַּם מֹשֶׁה

גִּמְגֵּם וּבְכָל זֹאת הִגִּיעַ לְהַר סִינַי.

הָהָר שֶׁלִּי הָיָה יַלְדָּה שֶׁיָּשְׁבָה

לְיָדִי בַּכִּתָּה, וְלֹא הָיְתָה לִי אֵשׁ בִּסְנֵה הַפֶּה

כְּדֵי לְהַבְעִיר, לְנֶגֶד עֵינֶיהָ,

אֶת הַמִּלִּים שֶׁנִּשְׂרְפוּ בְּאַהֲבָתִי אוֹתָהּ.

 

מתוך המתופף של המהפכה, כנרת זמורה ביתן, 2001

 

 

דמוקרטיה / ללי ציפי מיכאלי (מקריא: רוני סומק)

 

בַּיּוֹם בּוֹ לִימְּדוּ

בְּבֵית הַסֵּפֶר

דֵּמוֹקְרַטְיָה

לֹא הֶחְסַרְתִּי.

 

אָז אוּלַי כֵּן הָיִיתִי

צְרִיכָה לְפַבְּרֵק אָז

מָחֲלָה

בִּמְקוֹם לַחְלוֹת מִמֶּנָּה

עַכְשָׁיו.

 

 

בבוקר שלמחרת אחרי / מאיה הובני (מקריאה: ללי ציפי מיכאלי)

 

אַחֲרֵי שֶׁאִמָּא מֵתָה

רַצְתִּי לַמַּרְאָה

מִתּוֹךְ הַפֶּה שֶׁלָּהּ נִפְרְשָׂה

לִי תְּהוֹם רַבָּה

שֶׁל שִׁיר יְלָדִים קָטָן

וַאֲרֻבּוֹת עֵינֶיהָ הָעֲצוּמוֹת

וְכָךְ בִּזְמַן שֶׁהִיא הִתְרוֹמְמָה לָהּ מַעְלָה

הוֹרַדְתִּי אֶת הַמַּיִם

בַּשֵּׁרוּתִים

כְּדֵי לֹא לִשְׁמֹעַ

אַחֲרֵי שֶׁאִמָּא מֵתָה

רַצְתִּי לַמַּרְאָה

לִבְדֹּק אִם לֹא יָצָא לִי

קֶמֶט.

 

 

אמאל'ה / מאיה הובני

 

כַּנִּרְאֶה שֶׁעֲדַיִן לֹא הִתְגַּבַּרְתִּי עָלַיִךְ. אִמָּאלֶ'ה

אֲנִי תָּמִיד אֹמַר אִמָּאלֶ'ה כְּשֶׁאֲנִי מֵתָה מִפַּחַד

אֲפִלּוּ שֶׁאַתְּ אֵינֵךְ. תָּמִיד אֲחַפֵּשׂ

אֶת הַמַּגָּע אֶעֱרֹג אוֹתָךְ, פָטָה מוֹרְגָנָה,

נַוֶּדֶת מֻכַּת צִמָּאוֹן.

 

אֲחַפֵּשׂ אִמָּהוּת חֲלוּפִית, אִמָּהוּת יוֹם - אִמָּהוּת לַחֲלוֹם

אִמָּהוּת לְדִבּוּר מַרְגִּיעַ חֲלַקְלַק, כְּמַפָּל עַל אֲבָנִים

קוֹלֵחַ וּמְנַגֵּן, כְּשֶׁדֶּלֶת הַשֵּׁנָה נִטְרֶקֶת

וַאֲנַחְנוּ מְרַכְלוֹת וְצוֹחֲקוֹת

 

אֲחַפֵּשׂ אִמָּהוֹת עִם תַּסְבִּיכִים דּוֹמִים לְשֶׁלָּךְ וְעִם גַּן עָבוֹת

הַמֵּכִיל אֶת כָּל פֵּרוֹת הָעֵדֶן

אֲחַפֵּשׂ אֶת שַׁחַר הַיֹּפִי וְחִיּוּךְ מַבְרִיק בְּעֵינַיִךְ

כִּלְבִיאָה וְגוּר מִתְלַקְּקִים.

 

אִמָּהוּת עִם מַהוּת וְרָצוֹן עַז לִחְיוֹת

בְּלִי לְאַבֵּד אֶת הַדֶּרֶךְ לַגָּן

 

אָשִׂים עָלַי פֶּתֶק גַּם בְּגִיל 50: "זְקוּקָה לְאִמּוּץ"

וַאֲחַכֶּה לָךְ שָׁם בְּכָל פַּרְדֵּס אוֹ פְּרִי שָׂדֶה, שֶׁתִּנְחֲתִי וּתְזַהִי אוֹתִי

 

כַּנִּרְאֶה שֶׁעֲדַיִן לֹא הִתְגַּבַּרְתִּי עָלַיִךְ

אֲנִי תָּמִיד אֹמַר אִמָּאלֶ'ה כְּשֶׁאֲנִי מֵתָה מִפַּחַד.

 

 

הסולנית / ללי ציפי מיכאלי

 

אִמָּא הָיְתָה

סוֹלָנִית

בַּפַנְטַזְיָה

וְאִישׁ לֹא גִּלָּה אוֹתָהּ

חוּץ מֵאָבִי

 

שָׁם נִפְרַשׂ הַסִּיּוּט

וְהֵחֵל

מִתְפַּתֵּל וּמֵטִיס עֲנָנִים חֲמוּרִים

הִפְצִיעַ בַּיּוֹם וּבָעֶרֶב הֶעֱכִיר

מֵרָחוֹק לְרָחוֹק

נָח עַל פָּנֶיהָ כְּצַלֶּקֶת תְּמִידִית

וְהִשִּׁיר אֶת שִׁנֶּיהָ

 

מֵאָז הִיא צוֹפָה בַּחַלּוֹנוֹת

בְּעֵינֶיה היְרֻקּוֹת

מְסַדֶּרֶת חֲלוֹמוֹת בְּרַאֲוָה

וְיָדֶיהָ עוֹטְפוֹת אֶת כּוֹס הָאַכְזָבָה

 

כָּךְ הֵחֵל מוֹתָהּ בְּחַיֶּיהָ

בִּשְׂדֵרוֹת הָאֹשֶׁר 42

בְּאַחַת הֶעָרִים הַגְּדוֹלוֹת בּעוֹלַם

 

אִמָּא הָיְתָה

סוֹלָנִית

בַּפַנְטַזְיָה

 

שָׁם אֲנִי מְנַסָּה לֹא לִפְגֹּשׁ

בְּעֵינֶיהָ

מִצִּדָּהּ הָאַחֵר שֶׁל הַזְּגוּגִית

 

 

חשבון נפש / מאיה הובני

 

אַל תָּבִיאִי אוֹתִי לָעוֹלָם בְּבַקָּשָׁה

אִם אַתְּ לֹא אִמָּא רְגִישָׁה

אַל תָּבִיאִי אוֹתִי לָעוֹלָם מִתּוֹךְ בּוּשָׁה

הַאֲמִינִי לִי, אֲנִי אוּכַל לְהִסְתַּדֵּר גַּם בְּלִי קוּקִיּוֹת וַחֲצָאִית

אֲנִי לֹא אָמוּת גַּם אִם לֹא אֶשְׁמַע אֶת הַ"תְּשִׁיעִית".

 

אַל תָּבִיאִי אוֹתִי לָעוֹלָם בְּבַקָּשָׁה

אִם אַתְּ לֹא אִמָּא

רְגִישָׁה, אֲנִי אֶהְיֶה רַק לַתַּת מוּדָע הַצַּוְחָנִי שֶׁלִּי

וְהַקּוֹל שֶׁלִּי יִרְעַד.

 

נוּמִי לָךְ אַתְּ בְּשֶׁקֶט, בָּךְ

כְּבָר אִישׁ לֹא יַטִּיל אֶת הָאַשְׁמָה.

 

אֵין סָפֵק שֶׁאִם פָּתַחְתְּ לִי שַׁעַר

רַחֲמַיִךְ, שִׁתַּקְתְּ גּוּפִי מִפַּחַד

קוֹלִי הַמְסַנְוֵר שׁוֹכֵב עַל הַיָּרֵחַ

 

עַכְשָׁו תַּגִּידִי לִי אַתְּ

אִם כָּל זֶה הָיָה שָׁוֶה

תְּאוֹתְתִי לִפְנֵי שֶׁאַתְּ,

מִתְפַּצֶּלֶת בִּנְתִיבוֹת

 

אֲנִי שֶׁעָבַרְתִּי דַּרְכֵּךְ חֲבָלִים

בְּשַׁלְשְׁלָאוֹת זָהָב מְנַצְנְצוֹת בָּעֵינַיִם

אֲנִי שֶׁיָּרַשְׁתִּי מִמֵּךְ אֶת חֶלְקַת הַתְּכֵלֶת

בְּרֵכַת הַפֶּלֶא וְהָאֲצִילוּת

נוֹתַרְתִּי כָּעֵת

בְּרִיאָה הֲפוּכָה

 

וְעַכְשָׁו אַתְּ כְּבָר אֵינֵךְ, מַצְמִיחָה

לָךְ עֲרוּגוֹת שֶׁל בֹּשֶׂם

חֲפַרְפָּרוֹת שֶׁל גַּעֲגוּעַ

 

מִי אֲנִי שֶׁאֶזְעַק וְאַתְּ לֹא תִּשְׁמְעִי?

 

 

אלג'יר / רוני סומק

 

אִם הָיְתָה לִי עוֹד יַלְדָּה

הָיִיתִי קוֹרֵא לָהּ אַלְגִ'יר,

וְאַתֶּם הֱיִיתֶם מְסִירִים בְּפָנַי אֶת הַכּוֹבָעִים הַקּוֹלוֹנְיָאלִיִּים

וְקוֹרְאִים לִי אַבּוּ אַלְגִ'ירַ.

בַּבֹּקֶר כְּשֶׁהָיְתָה פּוֹקַחַת עֵינֵי שׁוֹקוֹלָד,

הָיִיתִי אוֹמֵר: "הִנֵּה אַפְרִיקָה מִתְעוֹרֶרֶת",

וְהִיא הָיְתָה מְלַטֶּפֶת אֶת הַבְּלוֹנְד בְּרֹאשׁ אֲחוֹתָהּ

וּבְטוּחָה שֶׁגִּלְּתָה מֵחָדָשׁ אֶת הַזָּהָב.

הַגַּרְגִּירִים עַל שְׂפַת הַיָּם הָיוּ אַרְגַּז הַחוֹל שֶׁלָּהּ,

וּבִטְבִיעַת הָרֶגֶל שֶׁל הַצָּרְפָתִים שֶׁבָּרְחוּ מִשָּׁם

הָיְתָה מַחְבִּיאָה אֶת הַתְּמָרִים שֶׁנָּשְׁרוּ מֵהָעֵצִים.

"אַלְגִ'יר", הָיִיתִי מְהַדֵּק יָדַיִם עַל מַעֲקֵה הַמִּרְפֶּסֶת וְקוֹרֵא לָהּ:

"אַלְגִ'יר, בּוֹאִי הַבַּיְתָה, וְתִרְאִי אֵיךְ אֲנִי צוֹבֵעַ אֶת קִיר הַמִּזְרָח

בְּמִבְרֶשֶׁת הַשֶּׁמֶשׁ".

 

 

מזרח / רוני סומק

 

מִזְרָח הוּא הַכֶּתֶר שֶׁהִנִּיחַ

מֻחַמָּד עַבְּד אֶל-וַוהַאבּ עַל רֹאשָׁהּ

שֶׁל קְלֵיאוֹפַּטְרָה,

הוּא מִטְפַּחַת הַקּוֹקָאִין שֶׁרָצִיתִי לִגְנֹב

מֵאוּם כּוּלְת'וּם יַחַד עִם אַרְבָּעִים הַשּׁוֹדְדִים

שֶׁל עַלִי בַּבָּא,

הוּא חֶלְקִיק גַּרְגִּיר חוּמוּס

בְּבוֹר פּוֹטֶנְצְיָאל אֵין-סוֹפִי שֶׁל צַלַּחַת טְחִינָה,

הוּא הָאַרְכִיטֶקְטוּרָה שֶׁל עֳבִי הַשָּׂפָם מֵעַל שְׂפָתָיו

שֶׁל סַבָּא, שֶׁהִסְתִּיר בְּשׁוֹבַךְ יוֹנִים אֶת בַּקְבּוּק הָעַרַק

מֵעֵינֶיהָ הַמְּעוֹפְפוֹת שֶׁל סָבְתָא.

 

מִזְרָח הוּא הַדָּם הַמַּבְעִיר בֶּטֶן שֶׁל רַקְדָנִית,

הוּא הָעוֹרְקִים בְּעָלֶה לֹא נִרְאֶה שֶׁצָּמַח

עַל הַדֶּקֶל שֶׁשָּׁתְלוּ הוֹרַי

עַל שְׂפַת הַחִדֶּקֶל,

הוּא הָרֶוַח שֶׁבֵּין 'תְּפַדַּל'

לְ'סַחְתֵּין'.

 

מִזְרָח הוּא הָרֶגַע בּוֹ אֶפְשָׁר לְהַגִּיד לְמִישֶׁהִי:

"אֲנִי רוֹצֶה לְהִתְחַבֵּא בְּתוֹךְ שִׁירִי,

וּכְשֶׁתָּשִׁירִי אוֹתוֹ אוּכַל לְנַשֵּׁק אֶת פִּיךְ",

וְלָדַעַת שֶׁאֵלּוּ שׁוּרוֹת שֶׁל הַמְּשׁוֹרֵר הַפָּרְסִי אוּמַארָה.

 

מִזְרָח הוּא הַמִּזְוָדָה שֶׁל מַחְמוּד דַּרְוִישׁ,

הוּא לִטּוּף הַשּׁוֹט שֶׁל בֶּדוּאִי עַל גַּב סוּסָתוֹ

בַּדְּהָרָה מִסִּינַי לְסָהָרָה.

 

מִזְרָח הוּא הַמָּקוֹם מִמֶּנּוּ זוֹרַחַת בְּכָל בֹּקֶר

הַשֶּׁמֶשׁ.

 

 

שלום, אני הבת של איליה / ללי ציפי מיכאלי

 

בְּאֵיזֶה חֶדֶר הוּא מְאֻשְׁפָּז?

הֵבֵאתִי לוֹ אֶת סֵפֶר הַשִּׁירִים

הֶחָדָשׁ

 

מְדַפְדֵּף

מִתְרַשֵּׁם מֵהָאֵיכוּת הָאֶסְתֶטִית

לֹא פּוֹתֵחַ

 

הוּא אַף פַּעַם לֹא קוֹרֵא אוֹתִי

מְסַפֵּר עַל 13 עֲבוֹדוֹת שֶׁהֶחְלִיף בְּחַיָּיו

בּוֹדֵק אֶת זִכְרוֹן הַכְּשָׁלִים שֶׁלִּי וְסוֹלֵחַ

עוֹבֵר

לְהִתְפַּיֵּס עִם מֹחַ צָלוּל

לִפְנֵי שֶׁהוּא יוֹצֵא לִכְבֹּש

אֶת הָעוֹלָם הַבָּא.

 

אוגוסט 2018, בי"ח תל השומר

 

 

​

 

הטחב של עורו / אן סקסטון (מקריאה: ללי ציפי מיכאלי)

 

ילדות צעירות בערב העתיקה היו נקברות לעתים חיים לצד אבותיהן המתים, כנראה כקורבן־עולה לאלות השבטים…

הרולד פלדמן, ילדי המדבר, כתב־העת לפסיכואנליזה, סתיו 1958.

 

הָיָה חָשׁוּב רַק

לְחַיֵּךְ וְלֹא לָזוּז,

לִשְׁכַּב לְצִדּוֹ

וְלָנוּחַ לִזְמַן מָה,

לְהִכָּרֵךְ יַחַד עִמּוֹ

כְּאִלּוּ הָיִינוּ מֶשִׁי,

לִשְׁקֹעַ מֵעֵינֶיהָ שֶׁל אִמָּא

וְלֹא לְדַבֵּר.

הַחֶדֶר הַשָּׁחֹר רִתֵּק אִוֹתָנוּ

כִּמְעָרָה אוֹ כְּפֶה

או כְּבֶטֶן פְּנִימִית.

כָּבַשְׁתִּי אֶת נְשִׁימָתִי

וְאַבָּא הָיָה שָׁם,

בְּהוֹנוֹתָיו, גֻּלְגָּלְתוֹ הַשְּׁמֵנָה,

שִׁנָּיו, שַׂעֲרוֹתָיו הַצּוֹמְחוֹת

כְּשָׂדֶה אוֹ כְּשָׁבִיס.

שָׁכַבְתִּי לְיַד הַטְּחָב

שֶׁל עוֹרוֹ עַד כִּי

נֶהְפַּךְ לִמְשֻׁנֶּה. אַחְיוֹתַי

לֹא יֵדְעוּ לְעוֹלָם שֶׁאֲנִי נוֹפֶלֶת

מִתּוֹךְ עַצְמִי וּמַעֲמִידָה פָּנִים

שֶׁאַלְלָה לֹא יִרְאֶה

אֵיךְ אֲנִי אוֹחֶזֶת בְּאַבָּא שֶׁלִּי

כְּמוֹ עֵץ זָקֵן מְאֻבָּן.

 

 

שובי לביתך / דליה רביקוביץ (לחן ושירה: שם טוב לוי)

 

"מַה לָּךְ בַּחוּץ, יַלְדָּה,

מָנוֹחַ לֹא מָצְאָה רַגְלֵךְ—-

צִפּוֹר פְּצוּעָה, חִזְרִי אֵלַי

וְשׁוּבִי לְבֵיתֵךְ.

 

הַאֲזִינִי לַקּוֹלוֹת —

הָרַעַם עַל גַּגּוֹת בָּתִּים.

מִקּוֹל סוּפָה שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ —

שׁוּבִי לְבֵיתֵךְ.

 

סַהַר חֲצוֹת גָּבוֹהַּ,

אוֹר עַל עַנְפֵי אִילָן,

תְּנִי לְנַפְשֵׁךְ לִשְׁמֹעַ

זֶמֶר קָטָן.

 

שָׁם צֶמַח לַעֲנָה,

שָׁם נֶפֶשׁ מַרְעִידָה מִקֹּר,

חַלּוֹן אָפֵל וּתְרִיס מוּגָף —

שׁוּבִי לְבֵיתֵךְ.

 

סַהַר חֲצוֹת גָּבוֹהַּ,

אוֹר עַל עַנְפֵי אִילָן,

תְּנִי לְנַפְשֵׁךְ לִשְׁמֹעַ

זֶמֶר קָטָן.

 

שְׂאִי עַיִן לַמָּרוֹם —

כְּבָר סֶדֶק שַׁחַר מַאֲפִיר,

נֵעוֹרָה כְּבָר צִפּוֹר אַחַת,

שׁוּבִי לְבֵיתֵךְ.

 

 

חיטה / רוני סומק

                לליאורה ושירלי

 

שְׂדֵה חִטָּה מִתְנוֹפֵף עַל רֹאשׁ אִשְׁתִּי וְעַל

רֹאשׁ בִּתִּי.

כַּמָּה בָּנָאלִי לְתָאֵר כָּךְ אֶת הַבְּלוֹנְד,

וּבְכָל זֹאת, שָׁם צוֹמֵחַ הַלֶּחֶם

שֶׁל חַיַּי.

 

 

בשבילו את אלהים – / מאיה הובני

 

בשבילו את אלהים. רואים

זה בעיניים שלו כשאת מחליפה

איתו מבטים

והוא מצפה לך שתדעי גם אם אין לך

הוא אומר לך את

עימי,

את חשובה

ואת מיד חוזרת בתשובה

 

בשבילו את אלוהימא

זה מדהים  ה...

ערגה הציפיה, הענקה

כשקורה גן העדן כשאת מניקה

והטוב בעיניים שגומל לך חסדים

ומשכיח כל רע 

בחיבוק העדין

 

 בשבילו את

 בשביל איתו

תשחץ החיים שולח בך ענפים של יקיצת הפרח

ביום שמשי במיוחד

והתגלמות החיוך שהוא רצונך

את מחזיקה את ידו בשפת היחד שלכם

עוד טרם  מילים

אך מבטו קורא  לך

את,

אימי

את חשובה

וליבך מיד חוזר שוב

בתשובה

 

 

פַּעַם אַהֲבָה גְּדוֹלָּה / יהודה עמיחי (מקריאה: מאיה הובני)

 

פַּעַם, אַהֲבָה גְּדוֹלָּה חָתְכָה אֶת חַיַּי לִשְׁנַיִם.

וְהַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן מַמְשִׁיךְ לְפַרְפַּר

בְּמָקוֹם אַחֵר, כְּנָחָשׁ קָטוּעַ.

 

הַשָּׁנִים שֶׁחָלְפוּ הִרְגִּיעוּ אוֹתִי

וְהֵבִיאוּ רְפוּאָה לְלִבִּי וּמְנוֹחָה לְעֵינִי.

 

וַאֲנִי כְּאִישׁ עוֹמֵד בְּמִדְבָּר יְהוּדָה

מוּל שֶׁלֶט "גֹּבַהּ פְּנֵי הַיָּם",

וְלֹא יִרְאֶה אֶת הַיָּם, אֲבָל הוּא יוֹדֵעַ.

כָּךְ לִזְכֹּר פָּנַיִךְ בְּכָל מָקוֹם

בְּגוֹבַהּ פָּנַיךְ.

 

מתוך: מאחורי כל זה מסתתר אושר גדול (שוקן)

 

 

מזמור אישה / ללי ציפי מיכאלי

 

עוֹמֶדֶת אַחֶרֶת

מִכָּל מָה שֶׁרָאִיתִי

בְּחַיַּי הַרְכוּנִים עַל קֶשֶׁת תְּנוּחוֹת רוּחַ

וּבִלְפִיתָה אַחַת כָּל הָעוֹלָם מוּלֵךְ

 

כְּשֶׁאַתְּ עוֹמֶדֶת אַחֶרֶת

מִכָּל מָה שֶׁרָאִיתִי

מְבַטֶּלֶת אֶת הַכְּתוּבִים בְּתּוֹלְדוֹת הַנָּשִׁיוּת

אַתְּ הוֹפֶכֶת אוֹתִי לִדְמוּת אַחֶרֶת

שֶׁיְּדַבְּרוּ בְּמֻשָׂגִים שֶׁל אַהֲבָה כִּי

 

אַתְּ

עוֹמֶדֶת אַחֶרֶת מוּלִי

כְּשֶׁאֲנִי פּוֹרֵס בְּפָנַיִךְ אֶת הַמָּאז'ורִים

 

 

כל פעם שאנחנו מתעלסים / ללי ציפי מיכאלי

 

כָּל פַּעַם שֶׁאֲנַחְנוּ מִתְעַלְּסִים

אֲנִי נִשְׁאֶרֶת עִם

שַׂעֲרָה אַחַת

בַּפֶּה

 

כְּדֵי לָבוֹא אֵלֶיךָ אֲנִי צְרִיכָה לַחֲצוֹת אֶת דִּיזֶנְגוֹף דֶרֶך בֵּן גּוּרִיוֹן

אֶת נָתָן זַךְ עֲבוֹר כִּכָּר רָבִּין וְאִבֶּן גְבִירוֹל

לְהִכָּנֵס לְדָוִד הַמֶּלֶךְ לְהִסְתּוֹבֵב יָמִינָה

לַעֲלוֹת בַּמַּדְרֵגָה

לְהִתְגּוֹלֵל לְתוֹךְ הַשֶּׁקֶט שֶׁל חֲדַר הַמַּדְרֵגוֹת הַמְּצֻמָח

לְמַעֲלִית שֶׁתָּמִיד

נִפְתַּחַת כְּמוֹ מֶרְצֶדֶס

וּמַסִּיעָה אוֹתִי יָשָׁר לִרְחוֹבוֹת יָדֶיךָ

 

אַגַּב,

אַתָּה זוֹכֵר שֶׁהֵקֵאתִי לְךָ בַּמְּכוֹנִית?

 

זֶה הָיָה מֵאַהֲבָה

 

 

אביב / מאיה הובני

 

רָאִיתִי בְּעוֹדְךָ יוֹשֵׁב וּמִתְבּוֹנֵן בִּי

אֵיךְ מִתְפַּקֵּעַ הַמֵּיתָר בֵּינֵינוּ

מִתַּחַת לְגוּפִי יָצָא לִי בֶּכִי רַב וְעַצְמָאִי

לְרֶגַע הוּא נִשְׁמַע כְּשֶׁל יַלְדָּה תּוֹעָה

אוֹ שֶׁל תִּינוֹק שֶׁלְּחִבּוּק כָּמֵהַּ

אַחַר כָּךְ לִי עָשִׂיתָ לִמְחֹק בִּי אֶת קִמְטֵי הַצַּעַר

וְרַק הָעֶצֶב מְאֻשָּׁר נוֹתַר בּוֹדֵד טָהוֹר וּמִתְעַגֵּל

 

עַד שֶׁנִּכְנַסְנוּ עֵירֻמִּים אֶל תּוֹךְ הַיַּעַר

וְעַל רֹאשֵׁנוּ צֵל קָרִיר כִּסָּה נוֹפֵל

וְשָׁם גִּלִּיתָ לִי כִּי כָּל דָּבָר מַתְחִיל בְּשָׁלֹש וּמִסְתַּיֵּם בְּשֶׁבַע

וְשָׁם יָדַעְתִּי כִּי רוֹצָה אֲנִי לִרְאוֹת אוֹתְךָ גַּם בְּשָׁלֹש וְגַם בְּשֶׁבַע

אוֹ שֶׁבַע בְּחֶזְקַת שָׁלֹש אוֹ שֶׁבַע פְּעָמִים קְדֻשָּׁה

 

וְשָׁם גִּלִּיתִי אֶת פְּנֵי אִשָּׁה וְגֶבֶר

וְשָׁם קָרַעְתָּ אֶת יַם סוּף בִּקַּעְתָּ שׁוּב בְּתוֹךְ גּוּפִי

וְשָׁם רָקַדְתָּ לְפָנַי רִחַפְתָּ לְכָל עֵבֶר

עַד עִבַּדְנוּ כָּל תְּחוּשָׁה

 

וְשָׁם חָגוּ שִׁבְעַת צִבְעֵי הַקֶּשֶׁת

מְהַלְּלִים אֶת הָרָקִיעַ לְלֹא גְּבוּל וּבְלִי בּוּשָׁה.

 

 

בכל פעם שאתה מאהב אותי / מאיה הובני

 

בְּכָל פַּעַם שֶׁאַתָּה מְאַהֵב אוֹתִי

אֲנִי חוֹזֶרֶת לְחַיִּים קוֹדְמִים בִּזְמַן הֹוֶה

בְּכָל פַּעַם שֶׁאַתָּה מְאַהֵב אוֹתִי קָרוֹב

אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁזֶּה יִסְתַּיֵּם. בְּכִי. טוֹב

 

בְּכָל פַּעַם שֶׁאַתָּה מְאַהֵב

גּוּפִי מְשַׁטֵּף אוֹתִי פְּעֻלָּה

אֲנִי רָצָה לְרַגְלֶיךָ יְחֵפָה

וּמְקַבֶּלֶת מִשְׁפָּטִים בְּמַתָּנָה

כְּשֶׁדֶּלֶת אֶקְסְטָזָה נִפְתַּחַת סְתָרִים

וַאֲנַחְנוּ לֶאֱלֹהִים מִנְחַת

אַחַר הַצָּהֳרַיִם

 

 

7 שׁוּרוֹת עַל פֶּלֶא הַיַּרְקוֹן / רוני סומק (מקריאה: ללי ציפי מיכאלי)

 

עוֹד מְעַט תִּשָּׁלֵף הָעִיר תֵּל אָבִיב כְּמוֹ אֶקְדָּח.

מַה שֶׁיָּבוֹא מִכִּוּוּן הַיָּם יַתְחִיל בְּרוּחוֹת חַמּוֹת

וּבָרְחוֹבוֹת כְּבָר יְדַבְּרוּ בְּשֶׁקֶט שֶׁל אַחֲרֵי הַיְּרִיּוֹת.

חֲבָל שֶׁאֵין קִרְקָס בָּעִיר הַזֹּאת,

חֲבָל שֶׁאֵין בּוֹלֵעַ חֲרָבוֹת, שֶׁאֵין קוֹסֵם, שֶׁאֵין פִּילִים, שֶׁאֵין דְּרָקוֹן,

חֲבָל שֶׁרַק סִירָה אַחַת עוֹבֶרֶת, עַכְשָׁו שֶׁאֲנִי מַרְאֶה לְמִישֶׁהִי לֹא מִכָּאן

אֶת פֶּלֶא הַיַּרְקוֹן.

 

 

רישומים של תל אביב / ללי ציפי מיכאלי

 

אֶת הָעִיר תֵּל אָבִיב

גַּם אֲהוּבָה לֹא תַּעֲזִיב אוֹתְךָ

הִיא תִּשָּׁאֵר אֶקְסִית פַּעַם

וְאַתָּה תִּשָּׁאֵר בְּתֵל אָבִיב

 

אַתָּה יוֹדֵעַ

הָעִיר עִם הָרַגְלַיִם הָעֲקֻמּוֹת שֶׁפּוֹזֶלֶת לְעָרִים חֲטוּבוֹת

וְאַתָּה לוֹקֵחַ אוֹתָהּ כְּמוֹדֶל וּמַתְחִיל לִרְשֹׁם אוֹתָהּ עַד לֶחָרִיץ הַנֶּחֱשָׁק

שֶׁמַּשְׁאִיר אוֹתְךָ מִחוּץ לַתְּמוּנָה

וּמְאַפְשֵׁר לְךָ לִרְאוֹת אַךְ לֹא לָגַעַת

עַד הַפִּטְמָה הַזְּקוּרָה

וּגְבוּלוֹת הַבַּד.

 

 

שיר לערב חג / תרצה אתר (לחן: יעקב הולנדר, שירה: מירי אלוני)

 

כְּבָר עֶרֶב,

הָאֹפֶק אָדֹם וְיָגֵעַ.

אַתָּה בְּוַדַּאי לֹא שׁוֹמֵעַ

אַתָּה בְּוַדַּאי לֹא יוֹדֵעַ

שֶׁהָעֶרֶב

עֶרֶב חַג.

 

כְּבָר עֶרֶב,

הָעִיר אוֹרוֹתֶיהָ הִדְלִיקָה,

צַמְּרוֹת אֲשָׁלֶיהָ הִסְמִיקָה.

כֵּן, חַג יֵשׁ בָּעִיר, וַאֲנִי כָּאן

מְחַכָּה

לְצַעַדְךָ.

 

עִיר חַמָּה וְשׁוֹקֶקֶת

רִבּוּעֵי זְהָבֶיהָ מַדְלֶקֶת

וּלְפֶתַע צַמְּרוֹתֶיהָ שָׁמְטָה

כִּי אַתָּה

לֹא אִתָּהּ.

 

שׁוּב עֶרֶב,

סָבִיב זִקּוּקִים וְיָרֵחַ

שָׁטִים עַל הָעִיר וְשָׁמֶיהָ.

אוּלַי רַק אַתָּה הַיּוֹדֵעַ

מַה קָּרָה כָּאן

וּמָתַי…

 

כֵּן, עֶרֶב,

שִׁכּוֹר מִשִּׂמְחָה וּמִבֶּכִי

וְכָל נִשְׁמָתִי רַק אֵלֶיךָ

לָדַעַת שֶׁאֵלֶּה חַיֶּיךָ

שֶׁעוֹדְךָ…

שֶׁאוּלַי…

 

כְּבָר לַיְלָה,

הָעִיר נִרְדְּמָה עַל בָּנֶיהָ.

בְּקֶרֶן יָרֵחַ דּוֹמֵעַ

תָּלוּי עַל כְּלוֹנָס מִתְנוֹעֵעַ,

נַהַם רוּחַ

רַחַשׁ חוֹל.

 

כֵּן, לַיְלָה,

הַשֶּׁקֶט עָגֹל וְרוֹגֵעַ,

שָׁלֵם וְעָמֹק וְיוֹדֵעַ

אֶת כָּל הַדְּבָרִים, כִּי עֵינֶיהָ

שֶׁל הָעִיר

אוֹמְרוֹת הַכֹּל.

 

וְהָעִיר הַשּׁוֹתֶקֶת

לִכְבוֹדְךָ כּוֹכָבֶיהָ מַדְלֶקֶת,

אֵיזֶה שֶׁקֶט

אֵיזוֹ עִיר

עֲצוּבָה.

 

 

בלי מלים / רוני סומק

 (בעקבות "תפקיד השירה" מאת פנטי הולפה)

 

בֵּין הַכְּרִישִׁים הַשּׂוֹחִים

בָּאוֹקְיָנוֹס שֶׁל הַלָּשׁוֹן

מִסְתַּתֵּר דָּג קָטָן שֶׁשְּׁמוֹ "אַהֲבָה".

בְּמוֹ חַיָּיו הוּא חוֹסֵם מֵהָעוֹלָם

אֶת הַמַּבּוּל הַבָּא.

 

 

הסתיו הוא האביב של המשוררים / מאיה הובני (מקריא: רוני סומק)

 

הַסְּתָו הוּא הָאָבִיב שֶׁל הַמְשׁוֹרְרִים

הוּא יוֹדֵעַ לַהֲפֹךְ אוֹתְךָ עַל קִצּוֹ

מְנַקֶּה דָּמְךָ בְּרֵיחוֹת

לְהַשִּׁיב אֶת הָרוּחַ, לָדַעַת סוֹדוֹת

 

הַסְּתָו הוּא הָאָבִיב שֶׁל הַמְשׁוֹרְרִים

כְּשֶׁנִּשְׁמָתָם נוֹדֶדֶת חָפְשִׁיָּה

וְנִבְרָאִים

הַקּוֹלוֹת, וּמַעֲשֵׂי כְּנָפַיִם

וְהַחֵרוּת לָחוּשׁ וּלְהַגִּיעַ

אֶל הַנִּגּוּן הַלּוֹחֵשׁ שַׁחֲרוּרִים

הַמְמַלְּאִים כָּל לֵב

 

 

לא כל אחד מסוגל להיות בן זוג של משוררת / ללי ציפי מיכאלי (מקריאה: מאיה הובני)

 

לְהָבִין אֶת מַהוּת הַכִּשָּׁרוֹן. הַתּוֹפָעָה.

הַחֲשִׁיבוּת. הָרְגִישׁוּת. הַפְּגִיעוּת. הַצֹּרֶךְ בְּחִבּוּק מַתְמִיד פִיזִי וְרִגְשִׁי.

לְהָבִין אֶת הַתְּלָאוֹת הַנַּפְשִׁיּוֹת

שֶׁהִיא עוֹבֶרֶת. אֶת הַשֶּׁקֶט וְהָרִכּוּז שֶׁהִיא חַיֶּבֶת. אֶת הַמֻּפְנָמוּת לְרֶגַע.

אֶת הַצְּחוֹק הַמִּתְפָּרֵץ

אָאוּט אוֹף דֶּה בְּלוּ. אֶת הַשַּׁבְרִירִיּוּת. הַכְּמִיהָה. הָרָצוֹן הֶחָזָק.

הַהִתְנַגְּדוּת מוּל הָרְפִיסוּת

הִכְנִיעָה הַמֻּחְלֶטֶת מוּל הַקִּיּוּם. זֶה מְרַתֵּק. זֹאת זְכוּת גְּדוֹלָה. אַךְ כָּרוּךְ

בַּזֶּה גַּם קֹשִׁי עָצוּם.

מִי שֶׁלֹּא מְסֻגָּל לִהְיוֹת שָׁם שֶׁלֹּא יִהְיֶה.

 

 

צייר אותי בוערת / ללי ציפי מיכאלי

 

צַיֵּר אוֹתִי בּוֹעֶרֶת כְּמוֹ

רוֹמָא

הַתְחֵל מֵרֹאשׁ גַּלְגַּל עֵינַיִם פֶּה אַף

צְרִיחַ

גְּבָעוֹת דֶּרֶךְ צַוַּאר

כְּבִישֵׁי עֲפַר

רְתוּמִים

יָדַיִם אֲרֻכּוֹת וְאֶצְבָּעוֹת

סְפָרִים

 

מָתְנַיִם בֶּטֶן

מַמְלֶכֶת עֶצֶב

כָּל מוֹשְׁבֵי הַמֶּלֶךְ

פַּלְגֵי שָׂדוֹת

וְעִמְקֵי אַהֲבָה

 

יְרֵכַי וּבִרְכַּי לְאַט יִשַׂרְפוּ

 

כְּאוֹת קָלוֹן לְעַתִידִי

צַיֵּר

כֶּתֶם לֵדָה

שׁוֹקַי שֶׁאֻמְּנוּ לָלֶכֶת הָלְאָה עַד הַקַּרְסֻלַּיִם

מִנְזָרִים

כַּפּוֹת רַגְלַיִם

אֶצְבָּעוֹת

צְבָא הַמֶּלֶךְ

 

כְּמוֹ אֲוִיר שְׁמִי יִשָּׂרֵף

מַשְׁמָעוּתִי תִּתְפַּזֵּר מְאַפְרִי

אֵיזֶשֶׁהוּ פֵּשֶׁר מִגִּידַי יֻתַּר

 

 

מוזה / מאיה הובני

 

אמרת לנו פעם כשהמוזה נופלת

לעצור הכל

הכל באמצע הדרך

ולכתוב

אפילו בפינת רחוב

אפילו בתחנת הדלק להזרים

דלק של מילים לא נטול, מלא

אהבה, מלא בתוסף השראה

אולי איזו אבן , פינה

אולי משהו נידח ונידף

אלי תתפוס שוב אותך על הדף

לא לפספס כי כל אות היא ניגון של הלב

לעצור כך אמרת גם מתחת שולחן

אם צריך בבית שאין בו חלון

והרוח בו פורצת

תכתוב אולי תיפול עליך שכינה

אולי תאיר כמו תפילה

זאת היא לא בחירתך

זו בחירת לבבך

תכ טוב

 

 

כל כך הרבה אלוהים / רוני סומק

 

מָה לָמַדְתִּי מִבָּתֵּי כְּנֶסֶת? 

הָרִאשׁוֹן, בְּחוֹלוֹן, הָיָה בֵּין חֲנוּת צִלּוּם לְבֵית קָפֶה,

וּבְעֵינֵי יֶלֶד דִּמְיַנְתִּי אֱלֹהִים פוֹטוֹגֶנִי שֶׁנָּח בֵּין תְּפִלּוֹת

וּמַרְטִיב שְׂפָתַיִם בְּכוֹס תֵּה.

הַשֵּׁנִי, בְּתֵל אָבִיב, גִּלָּה לִי שֶׁיֵּשׁ אַשְׁכְּנַזִּים וּסְפָרַדִּים.

הַשְּׁלִישִׁי, בְּרָמַת גַּן, הִבְדִּיל בֵּין כִּסְּאוֹת מִתְקַפְּלִים

לְכֻרְסְאוֹת הָעֲשִׁירִים.

בָּרְבִיעִי, הָאֲרָעִי, נִשְׁמְעוּ שׁוֹפָרוֹת בְּאֶמְצַע אִמּוּן צְבָאִי

כִּשְׁרִיקוֹת בְּמוֹפַע רוֹקֶ'נְרוֹל.

בַּחֲמִישִׁי, בְּכֶלֶא רַמְלָה, שִׁקְשְׁקוּ בֵּין אֶצְבְּעוֹת אֱלֹהִים

מִילְיוֹן מַפְתְּחוֹת לִקְרַאת שְׁעַת הַנְּעִילָה,

וּבַשִּׁשִּׁי, שֶׁנִּקְרָא הַגָּדוֹל, מָצָאתִי מַפְתֵּחַ שֶׁנָּעַל אֶת יָדִי

בְּיָדָהּ שֶׁל זוֹ שֶׁהִתְחַתְּנָה אִתִּי.

הַשְּׁבִיעִי, לְיַד בֵּית קְבָרוֹת יְהוּדִי בְּלוֹדְז', הָיָה סָגוּר אֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת,

וּשְׂרִידֵי הַשְּׁמִינִי, בְּמוֹנְדוֹבִי שֶׁבִּצְפוֹן אִיטַלְיָה, הָיוּ קְרוֹבִים לַמִּסְעָדָה

בָּהּ הִתְמַלְּאָה צַלַּחַת פַּסְטָה בְּשַׂעֲרוֹת מַלְאָכִים.

 

שָׁם בֵּין קִינַת הַקִּירוֹת נִזְכַּרְתִּי, אֵיךְ בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה שֶׁאָבִי

הִסְתִּיר אוֹתִי מִתַּחַת לַטַּלִּית בְּבִרְכַּת כֹּהֲנִים שָׁאַלְתִּי אוֹתוֹ,

בְּאֵיזֶה בֵּית כְּנֶסֶת בֶּאֱמֶת מִתְפַּלֵּל אֱלֹהִים.

יָדוֹ מָתְחָה אֶת הָעֲנִיבָה

מִצַּוְּארוֹן חֻלְצַת חַג לְבָנָה

וְהִצְבִּיעָה אֶל הַשָּׂדוֹת שֶׁמִּלְּאוּ

אֶת הַחַלּוֹן

בִּנְשִׁיקוֹת תּוּתִים.

 

אָז בִּשְׂפָתַיִם שֶׁהֶאֱדִימוּ מְאֹד

לָעַסְתִּי אֲדֹנָי אֶחָד.

 

 

זה / רוני סומק

 

זֶה שֶׁהַמּוֹחַ הוּא הָרָמַטְכָּ"ל שֶׁל הַגּוּף

זֶה שֶׁהַגּוּף מַסְתִּיר תַּאֲוָה בִּמְעָרַת הָעֶרְוָה

זֶה שֶׁהָעֶרְוָה מַרְטִיבָה אֶת שִׂפְתֵי הַשָּׁבוּי

זֶה שֶׁהַשָּׁבוּי הוּא שֵׁן שְׁבוּרָה בַּפֶּה שֶׁצָּעַק אֶת הַפְּקֻדָּה

זֶה שֶׁהַפְּקֻדָּה אֵינָהּ יוֹדַעַת גְּבוּל

זֶה שֶׁהַגְּבוּל מָתוּחַ כְּגֶרֶב

זֶה שֶׁהַגֶּרֶב שׁוֹתֵק

זֶה שֶׁהַשְּׁתִיקָה מְפוֹרֶרֶת חוּטִים מִפַּקְעוֹת הַמִּלִּים

זֶה שֶׁבַּמּוֹחַַ תְּקוּעוֹת הַמִּלִּים כְּגָדֵר

וְשֶׁאַחֲרֵיהֶן לֹא נִשְׁאָר עַל מָה לְדַבֵּר.

 

 

גּוּף / ללי ציפי מיכאלי

 

אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁאֲנִי רוּחַ וְשֶׁיֵּשׁ לִי גּוּף

אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁאֲנִי רוּחַ וְשֶׁיֵּשׁ לִי כִּסֵּא

אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁאֲנִי רוּחַ וְשֶׁיֵּשׁ לִי רִצְפָּה

קִיר יְמָנִי קִיר שְׂמָאלִי קִיר קִדְמִי וְקִיר אֲחוֹרִי

אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁיֵּשׁ תַּחְתַּי רִצְפַּת פַּרְקֶט וְתִקְרָה גְּבֹהָה.

אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁיֵּשׁ לִי כִּסֵּא. יֵשׁ לִי מָקוֹם יֵשׁ לִי מַצֵּבָה

לָמָּה לְהַזְכִּיר כָּאֵלֶּה דְּבָרִים

 

שַׁפְּרִי שַׁפְּרִי אֶת עַצְמֵךְ

הִנֵּה שׁוּב

יֵשׁ לִי שֻׁלְחָן

יֵשׁ לִי כִּסֵּא יֵשׁ לִי גּוּף

אֲנִי בְּכֹל מִקְרֶה

רוּחַ

רוּחַ מְשׁוֹטֶטֶת מֵעַל גּוּף וּמַה לִי וּלַגּוּף

גּוּף גּוּפִיפוֹן

מַה לִי וְלוֹ

מַה פִּתְאוֹם הֶחְלַטְתִּי לָקַחַת גּוּף

גּוּפִיפוֹן שֶׁלִּי הַמְּטֻפָּח

שֶׁאֲנִי מַשְׁקִיעָה בּוֹ

מַשְׁקִיעָה בּוֹ כ"כ לְמַעַן הָרוּחַ

לְמַעַן הָרוּחַ גּוּף

גּוּף

 

 

בָּעֲלֶטֶת / אמיר גלבע (מקריא: רוני סומק)

 

אִם יַרְאוּנִי אֶבֶן וְאֹמַר אֶבֶן יֹאמְרוּ אֶבֶן.

אִם יַרְאוּנִי עֵץ וְאֹמַר עֵץ יֹאמְרוּ עֵץ.

אַךְ אִם יַרְאוּנִי דָּם וְאֹמַר דָּם יֹאמְרוּ צֶבַע.

אִ ם  יַ רְ א וּ נִ י  דָּ ם  וְ אֹ מַ ר  דָּ ם  יֹ א מְ ר וּ  צֶ בַ ע.

 

מתוך: "כחולים ואדומים", עם עובד, 1963.

 

 

הרגע המכריע / ללי ציפי מיכאלי

 

אָמַרְתָּ לִי בְּעֵינֵי אֵפֶר

שֶׁסּוֹפְךָ הִגִּיעַ.

אֲבָל לֹא לוֹחֵם כָּמוֹךָ יִכָּנַע,

לֹא אוֹתְךָ יַכְרִיעַ

הַלֹּא יָדוּעַ.

לֹא רָאִיתִי מַה קָּרָה בֵּינֵיכֶם בָּרֶגַע

הַמַּכְרִיעַ,

אֵיךְ הִשְׁתַּלְשְׁלוּ שָׁם הַדְּבָרִים

מִי קָרַע לְמִי אֶת הָעוֹר

מִי הִכְנִיס לְמִי אֶצְבַּע

בַּבָּשָׂר הַחַי

מִי הוֹצִיא לְמִי

אֶת הָעֵינַיִם

מִי עָקַר לְמִי

אֶת הָאָזְנַיִם

מִי סֵרֵס לְמִי

אֶת הָאֶגוֹ

בְּמִלְמוּלִים שֶׁל קְלָלוֹת וּנְאָצָה

אֲנִי לֹא הָיִיתִי כָּאן

לֹא יוֹדַעַת מַה קָּרָה בֵּינֵיכֶם בָּרֶגַע הַמַּכְרִיעַ

וְלֹא הָיִיתִי בֵּינֵיכֶם לְהַפְרִיד.

קְרוּעָה קְרוּעָה כָּרָגִיל דְּאָגוֹת נִפְתָּרוֹת בְּעָמָל

אֲנִי יוֹצֵאת לְפִּילָאטִיס לְשַׁתֵּק אֶת הַגּוּף

לְשַׁחְרֵר אֶת הַפַּעַר לֶחָלָל.

 

 

שיר פטריוטי / רוני סומק

 

אֲנִי עִירָקִי-פִּיגָ'מָה, אִשְׁתִּי רוֹמָנִיָּה,

וְהַבַּת שֶׁלָּנוּ הִיא הַגַּנָּב מִבַּגְדָד.

אִמָּא שֶׁלִּי מַמְשִׁיכָה לְהַרְתִּיחַ אֶת הַפְּרָת וְהַחִדֶּקֶל,

אֲחוֹתִי לָמְדָה לְהָכִין פִּירוּשְׁקִי מֵאִמּוֹ הָרוּסִיָּה

שֶׁל בַּעֲלָהּ.

הֶחָבֵר שֶׁלָּנוּ, מָרוֹקוֹ-סַכִּין, תּוֹקֵעַ מַזְלֵג

מִפְּלָדָה אַנְגְּלִית בְּדָג שֶׁנּוֹלַד בְּחוֹפֵי נוֹרְבֶגְיָה.

כֻּלָּנוּ פּוֹעֲלִים מְפֻטָּרִים שֶׁהוּרְדוּ מִפִּגּוּמֵי הַמִּגְדָּל

שֶׁרָצִינוּ לִבְנוֹת בְּבָבֶל.

כֻּלָּנוּ חֲנִיתוֹת חֲלוּדוֹת שֶׁדּוֹן קִישוֹט הֵעִיף

עַל טַחֲנוֹת הָרוּחַ.

כֻּלָּנוּ עֲדַיִן יוֹרִים בְּכוֹכָבִים מְסַנְוְרֵי עֵינַיִם

רֶגַע לִפְנֵי שֶׁהֵם נִבְלָעִים

בִּשְׁבִיל הֶחָלָב.

 

 

ברחם הגדול של אלוהים / מאיה הובני

 

אֲנִי נִמְצֵאת בָּרֶחֶם הַגָּדוֹל שֶׁל אֱלֹהִים

אֵלָה מְלֵאָה לִפְעָמִים רַחֲמִים עַצְמִיִּים

אֲבָל עַכְשָׁו אֲנִי בָּרֶחֶם הַגָּדוֹל

וְהוּא מֵזִין אוֹתִי מִפְּנֵי הַכֹּל

וְדוֹאֵג לָהּ לֶאֱכֹל

וּמְשַׁחְרֵר לִי חֲסָדִים קְטַנִּים בַּבֹּקֶר

כְּשֶׁהִיא בּוֹעֶטֶת

וְזֶה מַרְגִּישׁ לִי מִבִּפְנִים

פְּרִיטַת מֵיתַר קְסָמִים

תַּחֲנַת אִסּוּף לְאַהֲבַת אֱמֶת.

 

אֲנִי בָּרֶחֶם הַגָּדוֹל שֶׁל אֱלֹהִים

וְהִיא עוֹטָה עָלַי

גְּלִימָה שֶׁל יֹפִי וּמַלְכוּת סַהֲרוּרִית

שִׁכָּחוֹן מָתוֹק וְעֻבָּרִית

כְּאִלּוּ כָּל הַיּוֹם הָיִיתִי מְלַקֶּקֶת אֶת עַצְמִי

מְתַרְגֶּלֶת לְבִיאָה

מְדַבֶּרֶת חֲתוּלִית

כְּשֶׁאֱלֹהִים מְרַחֵם עַל יַלְדָּתִי עַכְשָׁו

בִּשְׁנָתִי אַחַר הַצָּהֳרַיִם עַל סַפְסָלִים

 

בַּשְּׂדֵרָה הַצִּבּוּרִית.

 

 

שיר משמר / נתן אלתרמן (לחן: סשה ארגוב שירה: אחינועם ניני)

 

שמרי נפשך, כוחך שמרי, שמרי נפשך

שמרי חייך, בינתך, שמרי חייך,

מקיר נופל, מגג נדלק, מצל חשך,

מאבן קלע, מסכין, מציפורניים

שמרי נפשך מן השורף, מן החותך

מן הסמוך כמו עפר כמו שמיים

מן הדומם, מן המחכה והמושך

והממית כמי באר ואש כיריים

נפשך שמרי ובינתך שער ראשך

עורך שמרי, שמרי נפשך, שמרי חייך.

 

זה ערב קיץ לכאורה, זה לכאורה

רק ערב קיץ טוב, ידוע וישן,

שבא לחסד ולרחמים, לא למורא

ולא לרחש חשדות ודבר אשם,

שבא עם ריח תבשילים ועם מנורה

אשר תאיר עד אם ננוח ונישן.

רק ערב קיץ חם וטוב הוא לכאורה,

רק ערב קיץ חם שבא לא למורא.

 

הנה הרוח יד שולחת ובלי רחש

פתאום חלון לאט נפתח בחשכה

אמרי מדוע את צוחקת כמו פחד

אמרי מדוע את קופאת כמו שמחה?

אמרי מדוע העולם כה זר עדין

ואש ומים מביטים בו מכל צד?

אמרי מדוע בו מפרפרים חייך

כמו ציפור מבוהלה בתוך כף יד?

אמרי מדוע זה את מעוף ורעד רב

כמו ציפור בחדר בחפשה אשנב?

פזמון...

 

שמרי נפשך העייפה, שמרי נפשך

שמרי חייך, בינתך, שמרי חייך,

שער ראשך, עורך שמרי, שמרי יופייך,

שמרי ליבך הטוב, אמציהו בידיך.